מבעד למראה

התינוק או הילד (עד לגיל מסויים) תופס את העולם סביבו מבלי להבין שהוא והעולם נפרדים. כלומר, העולם שבחוץ והאחרים הם חלק ממנו, כפי שהעובר ברחם חושב (וצודק) שכל הרחם והאישה המכילה אותו היא חלק בלתי נפרד ממנו. תהליך הפרידה הזה מתרחש לאט יחד עם הזדקפותו, הדיבור, החשיבה, לומד להגיד "אני" וכו.

הייתי בת 4 (או 5 או 6) וישבתי על הדשא עם שאר הילדות של השכונה. פתאום אחת הילדות מצביעה עלי ואומרת שיש לי שיער של סבתא. כל הילדות מביטות בי ומצחקקות. הרגשתי דחויה והלכתי הביתה להביט במראה. אני לא זוכרת שאי פעם קודם לכן הבטתי במראה, ואז גיליתי שיש לי קווצות שיער לבנות, שזה הצבע של סבתות. לא ידעתי שאני בלונדינית ויש לי גווני פלטינה. ידעתי שאני שונה והצטערתי שאין לי שיער שחור או חום כמו לשאר הילדות. הבטתי בפני וחיפשתי לראות אם יש לי גם קמטים כמו לסבתא, אך לא היו.

זו הייתה הפעם הראשונה שהתבוננתי בעצמי מבחוץ. כדי שיהיה "בחוץ" צריך שתהיה נפרדות בין פנים לחוץ והנפרדות הזו מתגלה בכאב. לו היו אומרים, למשל, שיש לי שיער יפה לא היה קורה כלום ולא היה בוער לי להביט במראה ולבדוק.

המראה הראשונה שלי הייתה החוויה שילדות אחרות מתבוננות בי ומשקפות לי משהו. המראה הפיזית, הייתה כבר המראה השניה.

הפוסט הקודם

הפוסט הבא