גיל ההתבגרות - ההכנה

כמו שכבר כתבתי, ישנן שנים בהן אנו נולדים מתוך שכבות נוספות של רחם בלתי נראית ושכבה שעטפה אותנו מבחוץ הופכת להיות חלק מאתנו (כמו הזנה ונשימה של העובר לאחר לידתו).

בגיל 14 מתחילה תקופת הבגרות. נכון שהשינויים הפיזיולוגים מתחילים קודם לכן, אך היותנו מצד אחד אינדיבידואל ומצד שני חלק מחברה או קהילה, מתפתח החל מהגיל הזה. מדובר על לידת הישות החברתית בתוכי. בפוסט הזה, אני מספרת על התקופה שקודמת לכך, סביבות גיל 12.

אחת הבעיות או המבחנים שעל ילדים לעבור בדרך להיותם ישות חברתית, היא בעיית המעמדות. בגיל 12 יש הפרדה ברורה בין בנים לבנות, לכן מה שאני הולכת לספר מגיע מהצד של הבנות. בכיתה ו' ישנם מעמדות כאשר המעמד הגבוה ביותר הוא של "מלכת הכיתה" והמעמד הנמוך ביותר הוא "לא מקובלת", כלומר מחוץ למעמדות בכלל או מחוץ לחברה - שזה המעמד ה"טבעי" שלי. כשאחד הבנים בכיתה הציע לי חברות הסכמתי מיד. לא ידעתי מה זו חברות, לא ידעתי מהו מעמדו החברתי, לא הכרתי אותו למרות שידעתי את שמו. אבל בת שיש לה חבר זוכה למעמד גבוה, או לפחות שייכת לחברה. בתקופה הזו החשיבות של המעמד החברתי, ההשתייכות לקבוצה, חשובה יותר מהכול.

בשלב ראשון, אנחנו "חברים" וזה בא לידי ביטוי בריקודים במסיבות, ובמיוחד בריקודי סלו (אני מדברת על תקופה עתיקה...). בריקוד סלו הכרתי את "המרחק במרחב" משום שרקדנו זה מול זה באופן הכי רחוק שבו כפות ידינו נוגעות, שלי בכתפיו, ושלו במותני. עד כאן, טוב ויפה. תשלום נוח לתעודת "מקובלת חברתית".

אבל, יום אחד ביקרתי בביתו, ואמו (סוג של חמות-בוסר) החליטה שצריך לגזוז את ציפורני, וגזזה אותם מאוד עמוק, עד זוב דם כמעט, זה כאב וצרב מאוד. למרות שישבתי בשקט ולא נשמתי, קיללתי את אלוהים למה הוא ברא לי עשר אצבעות, שזה ממש הרבה. היא פנתה לחבר שלי ואמרה לו "אתה רואה? ככה נותנים לי לגזוז, תלמד ממנה". זה היה רגע מכונן שבו הבנתי שהחבר סובל את הייסורים האלה פעמים רבות בחייו.

באירוע זה חשבתי איך זה להיות האדם האחר. אכפתיות, חוש לצדק והקרבה עצמית, מתפתחים בתקופה הסוערת של גיל 14-21.

לפוסט קודם

לפוסט הבא