על הגיבן וחיות הנפש

אגדה אירית מספרת על אדם עני שהייתה לו גיבנת גדולה על גבו. הוא נראה כאילו כל גופו גולגל לגליל והונח על כתפיו. ראשו נלחץ תחת כובד משקלה של הגיבנת, וכאשר ישב היה סנטרו נתמך על ברכיו. הבריות לעגו לו, פחדו ממנו והפיצו עליו שמועות משונות (האגדה שתרגמתי מאנגלית). רודולף שטיינר מדבר על כיעור ויופי כאן בחיים הארציים ועל משמעותם כשאנו בעולם הרוח (התקופה שבין מוות ללידה חדשה):

"כשאנו פוגשים באדם יפה או מכוער בעולם הפיזי שלנו, אין לנו זכות ללעוג לו או להסתייג מהאדם המכוער, כאילו הוא דחוי במונחי נפש-רוח, וגם לא להתייחס לאדם יפה כאילו שיש לו זכות רוחנית מיוחדת שיש להעריך אותה. בעולם הרוח (לאחר המוות) זה לגמרי אחרת, שם איננו פוגשים כיעור שאין לו סיבה. יחד עם זאת, אדם שפניו מכוערות בגלל מעשיו בגלגול הקודם, אך בחיים אלה שואף להיות ישר והגון במשך כל חייו, לא יהיה מכוער לכשיגיע לעולם הרוח. במקום זאת, יתמיר את כיעורו ליופי. כמו כן, אנשים שאינם הוגנים לזולתם, יהירים ומתנשאים בחיים אלה, יהלכו בעולם הרוח (לאחר מותם) בדמות מכוערת." - מקור.

במציאות, כמובן, זה לא הולך ככה. אנו שופטים אנשים קודם כל על פי המראה החיצוני שלהם - וקוראים לזה "הרושם הראשוני", ואף נוטים להישאר שם ברושם הזה.

כשהבת שלי הייתה ילדה, היא לא יכלה לזהות אנשים לפי המראה השלם שלהם, אלא נתנה בהם סימנים לפי צלקות, שומות, תסרוקת וכו'. למעשה, תווי פניו ופגמים בגופו של האחר נראו לה כמו אותיות. כמו שהאותיות מצטרפות לשם של אדם, כך היא "קראה" את הפנים לפי האותיות הכתובות בהם. לכן, לא הבחינה בין יפה למכוער, ומכיוון שהייתה "אינדיאנית", יכלה להביט בכל אדם ולראות איזה חיה הוא. החיה הזו מתבטאת בנפש האדם ולא בגופו.

כאשר שיניתי תסרוקת או הסתפרתי, היא לא הכירה אותי ונבהלה. למעשה, בכל שינוי כזה, הבת שלי אבדה את אימא שלה וקיבלה אימא אחרת. משהבנתי זאת, הפסקתי לשנות את התסרוקת והייתי מסתפרת בשינויים קטנים ובלתי מורגשים, וגם להתאפר.

האם אתם מרגישים איזו חיה נמצאת בכם? האם היא משתנה מדי פעם לפי תקופה בחיים או לפי אירועים מסוימים בחייכם? האם אתם רואים חיה באדם אחר?