על אהבה ואביב

מכל המורים שהיו לי בתיכון, רק את שמה אני זוכרת. היא לימדה תנ"ך ובכל המבחנים נתנה לי את הציון 5 (מתוך 10).

רק לאחרונה התבררה לי הסיבה שלה. מדוע אני קיבלתי, זה כבר סיפור אחר, שיופיע בהמשך.

למורה קראו אהבה לב (אמיתי לגמרי) והיא אהבה את אביב - הנער שישב לידי. יותר נכון ,הנער שלידו ישבתי. הייתי חדשה בעיר ובביה"ס, וזה המקום היחידי שנותר, כי אף אחד אחר לא רצה לשבת לידו. זה היה בכיתה י'. אביב היה מחונן ולכל שאלה ובכל נושא היה לו תמיד מה לומר והוא היה מדבר ומסביר באריכות עד שכל שומעיו היו מתייבשים ונובלים. אך אהבה, תמיד רצתה לשמוע עוד. היא הייתה מגיעה בחצאיות מיני ומתיישבת על השולחן מולו, מפסקת מעט את רגליה כדי שיתאוורר הלהט.

אני הייתי סתיו מלנכולי אך היא תיעבה אותי, כי ישבתי ליד האביב שלה והיא קנאה. זה שקוראים לה אהבה לא אומר שלא תהיה בה גם קנאה או אפילו שנאה...

כתב ידו היה עגול ומקושט וחשבתי שזה בטח נורא קשה לתת תשומת לב רבה כזו לכל אות ואות ולקשט אותה. אך לאביב לא היה קשה ובמבחנים היה עונה באריכות על כל שאלה, כשהוא מקפיד לקשט ולסלסל את האותיות. אהבה חשבה שהוא מקשט ומסלסל בשבילה, אך אני ידעתי שכך הוא כתב גם בשיעור ספרות ובכל המקצועות שהיה מה לכתוב. התבוננתי בכתב ידו ואפילו לא חשבתי להעתיק ממנו במבחנים, כי הרי אין חשיבות למה שאכתוב ואמשיך לקבל 5.

בביה"ס היסודי ישבתי ליד אביב. זה היה אביב אחר. על העור שלו, בכל גופו, היו פצעים קטנים והוא כל הזמן התגרד. עד זוב דם. לפעמים היה לוקח סרגל ומשפשף את העור על רגליו או זרועותיו כדי שהגירוד יתפוס כמה שיותר פצעים ביחד, במכה אחת. אף אחד לא רצה לשבת לידו. המורה ביקשה ממני והסכמתי. הפצעים האלה היו ממש בכל מקום, אפילו בקרקפת ובאוזניים ופניו היו קמוטים כשל אדם זקן. מדי פעם הייתי מדמיינת סרגלים שמגרדים את עורו ומורידים לו את הפצעים, אבל לתמיד, ובמקומם צומח עור חלק.

ולמה אני קיבלתי 5? כי היו לי ציונים טובים בכל המקצועות (לא כמו של אביב, ממש פחות…) ואי אפשר שכל הציונים יהיו טובים. צריך איזשהו איזון כדי שלא אחשוב בטעות שאני חכמה. הנה כך נשמרתי. שנה לאחר מכן התחלפה המורה לתנ"ך והציונים קפצו, אבל אני קיבלתי 5 במשך שנה שלמה ולא שוכחת ולא מתבלבלת.

ליצירת קשר ועוד על הייעוץ הביוגרפי לחצו כאן