הלקחנים

פעם, כשהייתי בכיתה א' היו לנו שיעורי מלאכה. המורה הייתה מביאה חומרים, מדגימה את העבודה - בעיקר גזירה והדבקה בדבק פלסטי, ואנו התלמידים היינו מחקים אותה. למשל, חתול מגליל של נייר טואלט. למרבה הפלא ידעתי את אומנויות המלאכה באופן טבעי וגזרתי והדבקתי במדויק. את העבודות היינו משאירים במדף מתחת לשולחן כדי שיתייבשו ולמחרת היינו לוקחים אותן הביתה. אלא, שתמיד למחרת, הייתי מגלה שנעלמה לי העבודה. הסתכלתי במדפים אחרים ולכולם חיכו העבודות שלהם. חשדתי מיד ב"לקחנים", אך לא ידעתי מה לעשות. לאחר תקופה ממושכת שהעבודות שלי המשיכו להיעלם, פניתי למורה ושיתפתי אותה בתופעה. התברר שהמורה למלאכה הייתה לוקחת ואוספת את העבודות שלי לצורכי הדגמה משום שהיו מושלמות, אפילו יותר ממה שהמורה למלאכה עצמה, ידעה להכין.

מעולם לא עלה בדעתה של המורה לשאול לרשותי או אפילו להחמיא לעבודותיי. התופעה הזו חזרה על עצמה בתחומים שונים בחיי, לפחות במחצית הראשונה שלהם.

בכיתה ד' (בבי"ס אחר) באחד משיעורי הציור ביקשה המורה לצייר על פי שירו של ביאליק "גמדי ליל", בצבעי גואש. היא מאוד התלהבה מהציור שלי וביקשה לתלותו בחדר המנהל (בכל זאת, שיר של ביאליק בבי"ס "ביאליק" בקרית ביאליק…). כאן היא ביקשה את רשותי וגם זכיתי להכרה בכישרון שלי. מה שמיוחד בציור הזה היה שידעתי בדיוק איך נראה הלילה לאורו של הירח. הגמדים היו צלליות, החושך היה אינדיגו ואלפי טיפות טל שיקפו את הירח שבשמיים בזהרורים מהבהבים.

במשך השנים למדתי שה"לקחנים" לא לקחו ממני דבר משום שנולדתי עם כישרון שהוא פרי עמלי בגלגולים קודמים, ואת הכישרון הזה לא ניתן לקחת ממני.

הכישורים הטבעיים האלה היוו בסיס כדי ללמוד, להתפתח ולרכוש כישורים חדשים לעתיד. יכולת ההתבוננות שלי אפשרה לי לדעת להקשיב לאדם האחר, ממש לחוש אותו, בדיוק כפי שחשתי את גמדי הליל. המשמעת והדיוק אפשרו לי ללמוד ולרכוש את ההשכלה המגוונת.

כיום, אני יכולה להעניק לאנשים אחרים ולעזור להם, הן בהקשבה והבנה עמוקה, והן בכלים רבים שרכשתי מניסיוני ולימודי הרבים.

האם גם לכם יש כישרונות טבעיים? ומהם הדברים החדשים שרכשתם במאמץ ובעבודה קשה?

(הציור בפוסט איננו זה המוזכר אלא אילוסטרציה דיגיטלית, שאולי יכולה להזכיר משהו מהציור המקורי)